השמשות של בת ים

לילה אחד, על חוף קופקבנה, שלוש חברות – ביאנקה, לוסיה ומרינה – הבינו שהן רוצות יותר מהחיים. הן רקדו יחד מאז גיל שבע, אבל חלום אחד תמיד בער בהן: להופיע על במה בינלאומית, רחוק מהבתים הצפופים של ריו.

כששמעו על פסטיבל מחול בינלאומי שנפתח בבת ים, הן לקחו החלטה של רגע. הן מכרו ציוד ישן מהסטודיו הקטן שלהן, אספו כמה חסכונות ועלה בידיהן לקנות שלושה כרטיסי טיסה – בלי לדעת כמעט כלום על ישראל, מלבד תמונות של ים ושמיים.

כשהגיעו לבת ים, הן הופתעו. העיר הייתה מלאה באנרגיה, רחובות עם מוזיקה, אנשים מכל העולם, וריח של ים שלא דומה לשום דבר שהכירו. אבל גם היה קשה – הן לא ידעו עברית, לא היה להן איפה לגור, והן פחדו שהחלום יתפרק עוד לפני שהתחיל.

בעלת סטודיו מקומי בשם מיקה שמעה את המבטא שלהן באוטובוס והבינה מיד שהן "חדשות בעיר". היא חייכה אליהן, הזמינה אותן לשיעור ניסיון, וכשראתה את הריקוד שלהן – שילוב של סמבה, ג'אז ברזילאי ותנועות חופשיות שכולן המציאו יחד – היא אמרה להן דבר אחד:

"אתן תכבשו פה לבבות."

מיקה דאגה להן לחדר קטן באחת מאותן דירות דיסקרטיות בבת ים רחוב הראשי – לא מפואר, אבל מלא חמימות וצחוקים. משם הכול התחיל בערב הם הרוויחו כסף ובבוקר : הן החלו ללמד ילדים ברזיליאן דאנס, להופיע בחופים, ואפילו להעלות מופעים קטנים שאנשים צילמו והעלו לרשת.

לא עברו חודשים רבים, וכבר קראו להן בעיר "השמשות של בת ים".
לא בגלל יופי או זוהר – אלא בגלל האור שהביאו איתן.

הן לא חזרו לברזיל.
לא כי שכחו מאיפה באו – אלא כי מצאו מקום חדש שבו מרגישים בבית.